ברור שאין חשק, ולא צריך להסביר למה.
מצד שני, מסביבנו אנשים ועסקים עושים מאמצים לחזור לשגרה, או אולי מתרגלים לשגרה חדשה. אמנם בהתחלה כולם עצרו קמפיינים ממומנים, ויתרו על פוסטים שיווקיים והכל כאילו קפא; אבל חלפו כמה שבועות. הסיסמאות כמו "בימים מורכבים אלה" או "ביחד ננצח" כבר תיכף הופכות לקלישאות שחוקות. הפסקות הפרסומות מתארכות וכוללות גם תכנים שיווקיים "רגילים". יש כאלה שבעקבות המלחמה אפילו המציאו מוצרים ושירותים חדשים, כמו מארזי עידוד ונחמה, או ייעוץ לעסקים במשבר.
אני לא טוען שחייבים לכתוב. אבל אפשר. לכתיבה, בין אם היא כתיבה שיווקית או לא, יש את היתרונות שלה. ולמרות שאין חשק, הנה שלושה רעיונות לדברים שבכל זאת אפשר לכתוב בזמן המלחמה.
אפשר לעבור על מה שכבר כתבנו לעסק בעבר
אם לא בא לנו לכתוב שום דבר חדש, תמיד אפשר לשפר תכנים שכבר העלינו: באתר, בדפי נחיתה, אולי בפוסטים שכבר תכננו להעלות ובסוף החלטנו לגנוז.
אולי יש לנו מאמר שכבר לא מעודכן מסיבה כלשהי? אולי זה זמן טוב לעדכן אותו, או לשקול להסיר אותו. יכול להיות שבקריאה מחודשת נשים לב שטקסט מסוים ארוך מדי, או קצר מדי? אולי משהו לא ברור? אני למשל נוהג לעבור מדי פעם על מאמרים ותיקים יותר באתר שלי – ולהוסיף להם קישורים למאמרים חדשים יותר שמתחברים לאותו נושא.
אפשר לכתוב ליום שאחרי
פסיכולוג כלשהו שראיתי בטלוויזיה (שכחתי מי. אנא הזכירו לי ואעדכן) אמר שאחת הדרכים להתמודד עם המלחמה בהווה היא לתכנן את העתיד. לקנות כרטיס טיסה, למשל, או להירשם לסדנה – כי התכנון הזה נותן לנו אופק לשאוף אליו.
על פי אותו היגיון אני מציע לכתוב בזמן מלחמה כאילו שכבר אין מלחמה. תכנים שיווקיים רגילים, כמו כל תוכן שכתבנו בעבר. נשתמש בהומור, נתעלם מהמצב, נתאר יתרונות ותועלות של המוצרים והשירותים, ונמכור כאילו הכול בסדר שם בחוץ. ואם זה לא זמן טוב כרגע להעלות את התכנים הללו – אפשר גם לשמור אותם לאחר כך, שיהוו מעין "בנק תכנים" שישמש אותנו כשכל זה ייגמר וכולנו נחזור לשגרה.
אפשר לכתוב לעצמנו
כתיבה משחררת. היא יכולה לעזור לנו לעבד רגשות, להבין תחושות, להתמודד עם זיכרונות לא נעימים. פעם, כשניהלתי בלוג אישי בפורטל תפוז, נהגתי לומר ש"אם לא כתבתי את זה, זה לא קרה". כלומר, הדרך שלי לעבד סיטואציות וחוויות הייתה באמצעות העלאתן על הכתב. המקלדת הייתה עבורי כלי להתמודדות.
לכן אפשר לשים רגע בצד את הצורך בכתיבה השיווקית – ופשוט לכתוב את הדעות, התחושות, הפחדים. הרי לא חייבים להעלות את זה לשום מקום, וזה בסדר גמור אם אף אחד לא יקרא את זה לעולם.
ואפשר גם לא לכתוב כלום
…אלא פשוט להחזיק את האצבעות שייגמר כבר, ושכולם יחזרו הביתה בשלום.




