איך לתמחר דחיפות? [סיפור מקרה]

לפני כמה חודשים פנתה אליי חברה גדולה וביקשה שאכתוב עבורה קטלוג מוצרים. מדובר בחברת B2B שיש לה כמה סוגי מוצרים טכנולוגיים, והם רצו ליצור חוברת שתציג את תחומי הפעילות שלהם, את קבוצות המוצרים השונות ואת היתרונות של כל מוצר. בשלב ראשון נתבקשתי להעביר הצעת מחיר, ולקחת בחשבון שיש פה גם אלמנט של דחיפות. מכירים את המשפט הזה? "אם אפשר לזרז את זה, כי זה דחוף לאתמול".

בסדר גמור, אם דחוף אז דחוף. קודם כל סיימתי בנחת את מה שעבדתי עליו באותו רגע, ואז ניגשתי לחשב הצעת מחיר. חישבתי כמה זמן ייקח לי לכתוב, כמה מאמץ אצטרך להשקיע וכמה אני חושב שמגיע לי בתמורה – ושלחתי הצעת מחיר עוד באותו יום. זה הרי דחוף.

עברו כמה ימים ולא שמעתי מהם דבר. אחרי שפניתי בעדינות לבדוק מה קורה, נאמר לי שהם החליטו לעבוד עם כותב תוכן אחר. בסדר, קורה. לא כל הצעת מחיר הופכת לעבודה ולא כל לקוח בוחר דווקא בי. המשכתי הלאה ושכחתי מכל הסיפור.

"דחוף" או "ממש דחוף"?

חלפו שישה שבועות, ואז הם חזרו אליי. "טל, אנחנו צריכים את העזרה שלך וזה ממש דחוף".

"זה אותו קטלוג שהיה דחוף לפני חודש וחצי?" שאלתי.

ובכן, כן. נאמר לי שהם אמנם התחילו לעבוד עם כותב תוכן אחר, אבל לא היו מרוצים מהתוצאה. לכן הפסיקו את העבודה איתו והחליטו לבחור בי. אבל הפעם זה ממש דחוף, כי הרי זה היה דחוף כבר אז, ועכשיו כבר איבדנו שישה שבועות. אפילו המנכ"ל התקשר אליי מחו"ל באופן אישי כדי להסביר לי כמה הם חייבים את הקטלוג הזה כמה שיותר מהר.

בסדר גמור. אם קודם זה היה סתם-דחוף ועכשיו זה ממש-דחוף, אני מתאים את עצמי: הזזתי דברים בלוח הזמנים שלי. עבדתי בשעות שאני בדרך כלל לא עובד בהן. הייתה לנו קבוצת וואטסאפ ייעודית שבה שלחתי מדי פעם טקסטים ושאלות – ובכל פעם שקיבלתי אור ירוק, עבדתי כמה שיותר מהר. פה ושם נאלצתי להמתין לאישורים, להחלטות או לעיצובים, אבל אם היה גורם אחד שלא עיכב את התהליך, אלה היו הטקסטים. 

ואז, פתאום, כבר לא דחוף

אחרי משהו כמו שבועיים או שלושה של כתיבה, שלחתי בשעה טובה את הגרסה הסופית של התוכן וחיכיתי לאישור האחרון. אבל אז – דממה.

עבר יום. עברו כמה ימים. שאלתי בקבוצה מה קורה. גם אחרים שאלו בקבוצה מה קורה. בסוף הגיעה הודעה מהמנכ"ל: "בעצם הקטלוג לא כזה דחוף. נחזור אליו אחרי שנסיים לבנות את האתר החדש".

שזה הפתיע אותי, כי אף אחד לא דיבר איתי על אתר. אני נשכרתי רק כדי לכתוב קטלוג, ונאמר לי שזה דחוף. אז פיניתי זמן, תעדפתי מחדש מול משימות אחרות, עבדתי בשעות פחות נוחות… מבחינתי, אם הלקוח אומר "דחוף", אני מניח שגם אצלו כל המערכת עובדת בהתאם. והנה, מתברר שלא.

אז איך לתמחר דחיפות?

האמת שדחיפות אף פעם לא הרשימה אותי. איך אומרים, כשהכול דחוף, שום דבר לא דחוף. למעשה, בין אם יאמרו לי שמשהו דחוף ובין אם לא, אני תמיד אשתדל לעבוד כמה שיותר מהר. אין לי עניין לצבור משימות אלא להיפך, אני מעדיף שהשולחן שלי יהיה כמה שיותר נקי. פשוט במקרה הספציפי הזה באמת עשיתי מאמץ מיוחד, כולל עבודה עד שעות שאני לא רגיל אליהן.

ולכן מאז הסיפור הזה אני מוצא את עצמי תוהה איך לתמחר דחיפות. יש בעלי מקצוע שמוסיפים 10% או 20% למחיר של עבודה דחופה, מתוך ההבנה שהמחיר הוא לא רק על שעות העבודה עצמן, אלא גם על הגמישות, שינוי סדרי העדיפויות והוויתורים שנדרשים בדרך. אני בדרך כלל לא עושה את זה, אבל אולי הייתי צריך. אולי אם הייתי מציין, למשל, "20% תוספת עבור הדחיפות" בהצעת המחיר, זה היה מחייב את מקבלי ההחלטות בחברה לחשוב האם זה באמת דחוף? ואם הם היו מסכימים לשלם את התוספת, אולי זה היה מרכך את הבאסה שלי על כך שהתאמצתי לעבוד יותר מהר מרגיל?

אני לא יודע. יכול להיות שבפעם הבאה אחליט לגבות תוספת עבור הדחיפות, ויכול להיות שלא. אולי עצם הרעיון של לתמחר דחיפות הוא דרך טובה לבחון עד כמה משהו באמת "דחוף". ואולי עצם העובדה שצריך לשלם עליה תוביל לכך שכולנו נופתע לגלות שזה בכלל לא היה דחוף מלכתחילה.

דיברתי על זה עם סיוון לדרר, כותבת תוכן בקטע אחר, בפרק "כמה עולה דחיפות?" בפודקאסט המשותף שלנו, "ועכשיו עם הקובץ". מה היה לה לומר על הסיפור ואיך היא מתייחסת לסוגייה של תמחור דחיפות? הנה קישור להאזנה בספוטיפיי | קישור לצפייה ביוטיוב.

לשתף ב-

פוסטים נוספים שיכולים לעניין אותך

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

Phone
WhatsApp
Messenger
Messenger
WhatsApp
Phone
Scroll to Top
דילוג לתוכן