כשאנחנו כותבים תוכן לעסק שלנו, אנחנו צריכים לחשוב מי יקרא או תקרא את זה. לא נכתוב אותו דבר לכולם – אלא נתאים את הכתיבה לקהל היעד. ולמה? כי נרצה לכתוב בגובה העיניים שלו. הנה כמה דוגמאות שימחישו את זה:
החמוד, האדון והאח
נניח שאנחנו מסתובבים בקניון ורואים ילד קטן שיושב לבדו על הרצפה ובוכה. אנחנו ניגשים אליו, אולי מכופפים את הברכיים כדי שנהיה בגובה העיניים שלו, ושואלים: "מה קרה חמוד?", והוא מספר לנו שהוא לא מוצא את אמא. נעזור לו? בטח שנעזור לו.

נניח שאנחנו הולכים ברחוב כשפונה אלינו איש זקן ושואל איך מגיעים לרחוב הרצל. האם נענה לו באותו טון כמו שענינו לילד מהקניון? ברור שלא נכנה אותו "חמוד". אולי "אדוני". וכשאנחנו מסבירים לו שצריך ללכת עד סוף הרחוב וימינה, אולי אנחנו מדברים קצת יותר לאט וקצת יותר בקול רם.

רגע לפני שאנחנו מגיעים הביתה, אנחנו פוגשים את קובי, חבר שמזמן לא פגשנו. האם נכנה אותו "אדוני"? האם נכנה אותו "חמוד"? נו, אולי זה תלוי במערכת היחסים שלנו איתו, אבל סביר להניח שנלך על "קובי", או "אחי" ונדבר בחופשיות, כמו שאנחנו רגילים.

לא רק לדבר בגובה העיניים, אלא לכתוב בגובה העיניים
וואו, זה היה יום מתיש, אה? עזרנו לילד קטן למצוא את אמא בקניון, עזרנו לאיש זקן להגיע לרחוב הרצל, ואפילו יצא לנו לקשקש כמה דקות עם קובי. ועם כל אחד מהם דיברנו בצורה קצת אחרת.
כך גם כשאנחנו כותבים תוכן לעסק שלנו: אנחנו לא משתנים, והמוצרים או השירותים שלנו הם תמיד אותו דבר – אבל קהל היעד לא תמיד זהה, ולכן לא תמיד נכתוב באותה צורה. לפני הכל נבין מי הקהל שאמור לקרוא את זה, ואז נתאים את הכתיבה שלנו: את טון הדיבור, את אוצר המילים, את המשלב וכן הלאה. לדוגמה, אם קהל היעד שלנו הוא נשים בלבד, נפנה אליהן ב"אתן" (או "את") ולא "אתם" (ונקפיד לשמור על אחידות סגנונית לאורך כל הטקסט!). או נשתמש בז'רגון מקצועי רק כשאנחנו פונים אל קולגות מהתחום ולא לקהל ממוצע.

עלה לראשונה כפוסט באינסטגרם | כל התמונות נוצרו באמצעות מידג'רני




