למילים יש כוח: בעלי מוגבלויות או עם מוגבלויות?

האם יש לומר ‘אנשים בעלי מוגבלויות’ או ‘אנשים עם מוגבלויות’ (ובהתאמה האם להשתמש במונח ‘בעלי’ צרכים מיוחדים או ‘עם’ צרכים מיוחדים) – או אולי זה בכלל לא משנה כי המשמעות זהה? ומה לגבי “לקוי שמיעה” או “לקוי ראייה”? האם אלה מונחים תקינים-פוליטית?

ה-3 בדצמבר הוא היום הבינלאומי לזכויות אנשים עם מוגבלות. לקראת היום הזה ניתן לראות עליה בשיח ברשת בנושאים שקשורים למוגבלויות, צרכים מיוחדים, זכויות, הנגשה וכן הלאה. גם האנשים עצמם כותבים על המוגבלויות ועל ההתמודדויות היומיומיות; וגם עסקים, ארגונים ועמותות כותבים מנקודת המבט שלהם. אלא שדווקא מתוך הרצון להשתתף בשיח ולעשות טוב, קורה שהתוכן שנכתב בנושא הזה עלול לפגוע בנקודה רגישה.

התשובה: אנשים עם מוגבלויות, ולא בעלי מוגבלויות (ועדיף “עם מוגבלות” ולא “מוגבלויות”)

למה?

יצא לי לעבוד תקופה לא קצרה עם אנשים עם כל מיני מוגבלויות קוגנטיביות ופיזיות. בעיקר חירשים, אבל לא רק. בכמה פעמים שונות הוסבר לי כך:

אם למשל יש לי דירה, זה אומר שהדירה בבעלותי. אני יכול למכור אותה למישהו אחר ולהיפטר ממנה.
אבל אם יש לי מוגבלות, אני לא יכול למכור או להיפטר ממנה.
לכן אני לא בעל מוגבלות. אני עם מוגבלות.

למה זה חשוב?

כי בימינו, לכל מיני קבוצות באוכלוסייה חשוב מאוד האופן שבו יתייחסו אליהן. אנחנו רואים את זה מסביבנו בשימוש הולך וגובר בלוכסנים ונקודות כדי לציין א.נשים שרוצותים והולכים/ות – ואפשר לראות את זה בעוד מקומות כמו הוצאת המילה “מפגר” מחוץ לספר החוקים ב-2016 והחלפתה ב”מוגבלות שכלית התפתחותית”.

בנוסף, מספיק לציין “אדם עם מוגבלות” ואף “אנשים עם מוגבלות” (ולא “מוגבלויות”). גם אם יש לאדם אחד כמה מוגבלויות וגם אם בקבוצת האנשים יש מגוון מוגבלויות.

האדם לא לקוי

הכירו את יהונתן, הבן הבכור והאהוב שלי. כשהיה בן שנה וחצי גילינו שהוא לא שומע היטב. האם הוא ‘לקוי שמיעה’, או ‘עם לקות שמיעה’?

יהונתן מדגמן את מכשירי השמיעה החדשים והסופר-מגניבים שלו

גם במקרה הזה, לא אני הוא שהחליט אלא כך הוסבר לי:

השימוש במילה “לקוי” מרמז שמשהו דפוק בבנאדם.
שהאדם הזה לקוי. שמשהו לא בסדר איתו.
נכון, הוא לא שומע היטב – אבל זה לא אומר שמשהו לא בסדר איתו.
האדם לא לקוי, כי הלקות היא רק מאפיין אחד בו.
לכן כפי שנאמר “אדם עם עיניים כחולות” כך נאמר “אדם עם לקות שמיעה”.

באותו אופן, כמובן, יש לומר “אדם עם לקות ראייה”, “אדם עם לקות למידה” וכן הלאה.

מוגבלות היא לא מילת גנאי

הרגישות של אנשים עם מוגבלות גבוהה, אבל לא מנותקת מהמציאות. במקום “לקוי שמיעה” אפשר לומר “אדם עם לקות שמיעה”, “אדם עם מוגבלות בשמיעה”, “כבד שמיעה” – וגם “חירש” היא לא מילת גנאי.

באופן דומה מותר להגיד “אדם עם לקות ראייה”, “כבד ראייה” – וגם “עיוור” זה בסדר גמור.

גם “אוטיסט”. גם “נכה”.

בעלת כסא גלגלים חשמלי, אבל לא בעלת נכות (תמונת סטוק)

אמנם אי אפשר לומר שכל הכתוב לעיל נכון תמיד באופן גורף ל-100% מהאוכלוסיות (אני מכיר כמה חירשים שמגדירים עצמם “לקויי שמיעה”); אבל בתקופתנו הפוליטיקלי קורקטית כדאי להיות ערים להבדלים במינוחים ולהשפעות שלהם. ואם מתייחסים לאדם ספציפי או לקבוצה קטנה של אנשים, עדיף פשוט לשאול איך הוא/היא/הם מעדיפים שיתייחסו אליהם.

חברה שמתגאה בכך שהיא סובלנית כלפי ‘בעלי מוגבלויות’? זה יפה מאוד וכל הכבוד, אבל קצת צורם. בעל עסק שהעלה סרטון עם כתוביות לטובת ‘לקויי השמיעה’? זה נפלא אבל גם טיפ-טיפונת מפספס את הבול-במטרה.

כן, חשוב להיות סובלניים, מכילים ונגישים, אבל בואו נהיה ערים לדקויות. ביום כמו היום הבינלאומי לזכויות אנשים עם מוגבלות, מגיע לכל אחד שיתייחסו אליו כפי שמתאים לו. או לה. בפרט כשזה נוגע לכתיבה של טקסט ברשתות החברתיות, אבל גם בהתייחסות בעל פה וכמובן – בכל יום אחר בשנה.

לקריאה נוספת בדף הפייסבוק ‘תוכן בעבודת יד’

וסיפור קטן אחר לגמרי לרגל היום הבינלאומי לזכויות אנשים עם מוגבלות באינסטגרם המחודש של ‘תוכן בעבודת יד’