הגהה היא לא רק בדיקת שגיאות כתיב.
בעיניי, הגהה פירושה בדיקה של הכל-הכל-הכל, החל משגיאות כתיב ודקדוק ועד וידוא שכל הקישורים מובילים לאן שהם אמורים להוביל. ואם יש משפך מסוים, למשל כשגולש עובר מדף לדף באתר, אני מעדיף לעבור בו בעצמי כדי לוודא שהכל בו תקין.
במיוחד כשקשה או אי אפשר לתקן
אפשר למנות הרבה חסרונות של כתיבת תוכן עם שגיאות. המשותף לכולן הוא שכל טעות עלולה לפגוע במסר שאנחנו רוצים להעביר. לכן חשוב במיוחד שנשאף לאפס טעויות – אפס! – במיוחד כאשר תיקון של שגיאה בדיעבד יהיה מאוד מאוד מורכב, ולפעמים אפילו בלתי אפשרי.
קחו למשל קישור שגוי בדף נחיתה. או טעות הקלדה באיזה פוסט שהעלינו. מביך, מבאס, אבל קל יחסית לתקן במהירות.
ומה לגבי ניוזלטר שכבר נשלח לרשימת התפוצה? זה כבר אבוד. השגיאה כבר יושבת בדואר הנכנס של אנשים אחרים. אי אפשר לעבור למשוך בחזרה, לתקן ולשלוח שוב. בטח שלא לעבור אינבוקס-אינבוקס ולהגיד אופס, יש פה טעות, תיכף אשלח לך חדש.
…ומאוד מאוד קשה (ויקר, ומביך) להוריד מהמדפים אריזה עם טעות דפוס, כמו מה שקרה לחברת הצעצועים מאטל – שכנראה הסתפקה רק בבדיקת שגיאות כתיב ולא יותר.
אופס, טעות דפוס
לרגל יציאת הסרט WICKED, “מרשעת” בעברית, מאטל (שהיא גם החברה מאחורי ברבי) הוציאה לשוק סדרה של בובות מתוך הסרט. על גב האריזה הודפסה כתובת של אתר אינטרנט, לכאורה האתר של הסרט – אבל בעצם זה ממש *לא* האתר של הסרט אלא אתר למבוגרים בלבד שחולק כתובת URL דומה (וקיים כבר מ-1994, לפי כלכליסט). מה יקרה אם קהל היעד של הבובות – ילדות צעירות, כן? לא מבוגרים – ינסה להיכנס לאתר שמופיע על האריזה של הבובות?
אוי ואבוי. אתר למבוגרים בלבד.
ברגע שהאינטרנט שם לב כמובן שהחברה הסירה את האריזות הבעייתיות מהמדפים והתנצלה על ה-misprint. כלומר, טעות הדפוס. אופס. חבל שלא עשו הגהה – ולא סתם כזו שבה בודקים שהטקסט בסדר, אלא שהוא גם מוביל לאן שהוא אמור להוביל.
בקיצור, שווה לעשות הגהה. ועוד אחת. וגם אם ממש עכשיו עשינו הגהה, שווה לעשות הפסקה קצרה, אולי לשחק קצת בבובות בינתיים, ולחזור לעוד הגהה. אין דבר כזה “יותר מדי הגהות”.
לקריאה נוספת: שבעה סוגי שגיאות בטקסט שמומלץ להימנע מהן