לפעמים אנחנו ניגשים לכתוב פוסט עם רעיון מגובש בראש – ותוך כדי כתיבה נזכרים בעוד משהו חשוב שקשור אליו. ואז בעוד משהו. ורגע, צריך גם הסבר קצר כדי שיבינו. וזה מתקשר לסיפור אחר. רגע, על מה בעצם דיברנו? אה כן, חוזרים אל הרעיון המקורי. אבל אם כבר הזכרנו את א’ אז חייבים להזכיר גם את ב’. ולמי שלא יודע על מה מדובר, הנה תזכורת קטנה למשהו אחר, ו…
זה קורה באופן טבעי, אבל מהר מאוד נוצר תוכן אחד ארוך שמהווה מעין תערובת של רעיונות ומסרים. מין איזה מיש-מש מבולגן כזה שאולי מקשה על הקוראים להבין מה בעצם רצינו לומר מלכתחילה. איך זה קרה? הרי הכל התחיל עם רעיון מגובש.
מה עושים במצב כזה?
מה, נמחק כל מה שיצא לנו תוך כדי הכתיבה? סתם בזבזנו זמן ומאמץ בכך שכתבנו על נושאים מלבד זה שתכננו מראש? האם התפזרנו לשווא?
ממש לא! (או לפחות, לא בהכרח). כתיבה אסוציאטיבית יכולה להיות נהדרת. אפשר להגיע איתה למקומות שלא חשבנו עליהם בכלל. לכן רוב הסיכויים הם שנוכל למצוא שימוש גם לכל מה שכתבנו “מסביב”, חוץ מהרעיון שאותו תכננו לכתוב.
הנה כמה דברים שנוכל לעשות עכשיו:
- קודם כל נניח את הטקסט בצד. שיתקרר כמה שעות או כמה ימים. אחר כך נחזור ונקרא אותו שוב בעיניים רעננות.
- האם אפשר לזהות בתוכו את הרעיון המקורי שחשבנו עליו? אם כן – מעולה. הבה נחתוך החוצה את כל הקטעים שהרחבנו תוך כדי הכתיבה. נשכתב, נקצר, נחדד.
- וכל הסיפורים הצדדיים שנזכרנו בהם במהלך הכתיבה? וההסברים הקצרים שסיפקנו תוך כדי? וכל נושא אחר שנגענו בו מלבד הרעיון הראשוני? יכול להיות שאפשר להשתמש בהם! אולי כל סיפור צדדי כזה, כל הסבר קצר וכל רעיון שעלה בדעתנו תוך כדי הכתיבה בעצם שווה פוסט משלו?
- ואם האסוציאציות הובילו אותנו כל כך רחוק עד שבטעות כתבנו משהו אחר ממה שרצינו? יתכן שזה מעולה אפילו יותר! יכול להיות שממש במקרה מצאנו רעיון חדש. וגם אותו כדאי לזקק בכך שנוודא שהתוכן ממוקד ולא מתפזר. ואם כך, בעצם עדיין לא כתבנו את הפוסט שהתכוונו במקור, אז יש לנו עוד הרבה עבודת כתיבה לפנינו.
שורה תחתונה:
כתבתי “כשאנחנו כותבים פוסט”, אבל זה נכון לכל סוג תוכן אחר שנרצה לכתוב: הבה נתמקד ברעיון אחד בלבד. התוכן יהיה קצר יותר, המסר יהיה ברור יותר, ולקוראים יהיה קל יותר להבין אותו. ואם עלו בדעתנו רעיונות נוספים תוך כדי הכתיבה? טוב מאוד! נחשוב איך להפוך אותם בצורה יצירתית לתכנים בפני עצמם. תוכן אחד – רעיון אחד.