אחת הדילמות שעולות לעיתים כשאני כותב תוכן היא עד כמה להיצמד אל כללי העברית. מצד אחד, יש לנו שפה יפה ועשירה עם כללים שהוגדרו (ועדיין מתעדכנים מעת לעת) על ידי האקדמיה ללשון העברית. מצד שני, לא כולם מכירים את הכללים האלה; כך שדווקא השימוש בהם עלול להיתפס בעיני קוראים מסוימים כשגיאה.
כידוע, כללי העברית נקבעים על ידי האקדמיה ללשון העברית
האקדמיה היא מעין מצפן שמגדיר מה הדרך הנכונה לכתוב דברים. אם אני מתלבט בשאלה האם שם עצם הוא זכר או נקבה, אני בודק באתר של האקדמיה. אם אני מתלבט איך לנסח משפט או לאיית מילה – בודק עם האקדמיה. ואם אני לא מוצא תשובה באתר, אפשר אפילו לפנות לאקדמיה ולקבל תשובה במייל.
האקדמיה פועלת לכוון את התפתחות השפה העברית, לחקור את תולדותיה, להגדיר כללים ולהמציא מילים חדשות. הרי למה לומר “אפליקציה” בלעז אם אפשר לומר “יישומון” בעברית? למה לכתוב “האקר” אם אפשר “פצחן”? בנוסף, לעיתים האקדמיה גם מעדכנת כללים קיימים. היום בו “גרב” הוכרזה כזכר וגם נקבה היה אחד המאושרים בחיי. מצד שני, כשהחליטו שאת המילה “צהריים” יש לכתוב עם ו’… וואו, זה היה משבר אמון עמוק.
אבל עם כל הכבוד לאקדמיה, לפעמים כדאי להתעלם ממנה
כשאנחנו כותבים טקסט עבור לקוחות, עוקבים או גולשים, עלינו לכתוב בשפה שהם יבינו. זו השפה שהם מדברים בה, כותבים וקוראים בה. למה לכתוב בעברית נכונה אם מי שקורא את התוכן לא יבין זאת? מה הטעם בטקסט מדויק-דקדוקית אם הוא בלתי קריא? ואמנם המילים שהאקדמיה ממציאה יכולות להיות כיפיות מאוד, אבל מי כבר יודע מה זה “זלולת” ו”עוגונית”?
אני לא אומר לשחרר לגמרי, חלילה, אלא לכתוב בתבונה. לשאול את עצמנו מי קהל היעד ולהבין מה המשלב שמתאים לו. אם ניצמד מדי לכללים של האקדמיה ניצור לעצמנו תדמית מסוימת; אם נשחרר כל רסן ונכתוב בסלנג רצוף שגיאות, ניצור לעצמנו תדמית אחרת.
לכן אני אמנם לא אכתוב “מאחר ו”, אבל לא אמהר לתקן טקסט שכתב לקוח (למרות שעקרונית זה לא נכון). זו גם הסיבה שאמליץ על כתיבת “אודות” (ולא החלופה התקנית “על אודות”); ובעיקר – הסיבה לכך שלעולם, לעולם, לעולם, לא אכתוב “צוהריים” עם ו’.
כי בואי, אקדמיה, לפעמים את ממש מגזימה.